<h1>שבלי הלקט דיני ריבית סימן מ"ה</h1>
<h2>דף ל.</h2>
שאלה זו נשאלה לפני רבנו גרשון זצ"ל מאור עיני הגולה, ראובן ושמעון היו בעיר אחת, והיה ראובן פנוי ולשמעון היה לו בית, ואמר לו שמעון לראובן, תנה לי מנכסיך ואושיבך בביתי, ויהיה כל השכר שלי, לבד שאפרנסך מהם כל זמן שתשב עמי בביתי, ואם תלך אנה ואנה ותניח בידי הנכסים כל מה שנרויח יהיה בינינו. וענה לו ראובן, איני מאמינך בלא משכון, ואמר לו שמעון על דבר זה אתן לך משכון. כאשר אמרת, וכך עשה, נתן לו משכון וקנו לו מאז בכל הדברים האלה. והיה עמו זמן אחד בביתו, ולאחר זמן אמר לו ראובן לשמעון, תנה לי את שלי, נתן לו את שלו, ונשאר קצת בידו, ובתוך כך נפלה מריבה ביניהם, א"ל שמעון לראובן השב לי את משכוני שפרעתיך כבר, ואמר לו ראובן לשמעון לכשתפרע ממני השאר, א"ל שמעון לראובן, לפי שעד עתה היו נכסיך בידי תקח ממני רבית, ועתה יורינו רבינו האיך הדין. אני גרשון ב"ר יהודה התבוננתי בשאלה זאת ואיני רואה בה צד רבית, שאין בלשון הזה ענין הלואה אלא ענין עיסקא, שכך אמר לו, תן לי כך וכך, ואתעסק בו, ויהיה השכר שלי לבד שאפרנסך כל זמן שאתה תשב בביתי, ונראין הדברים שבחלקו המגיעו בשכר המעות שקבל עליו לזונו בעודנו בביתו, בין ממרובה ובין ממועט, וסוף התנאי מוכיח על תחילתו, שאמר לו, אם תלך אנה ואנה ותניח הממון בידי כל מה שנרויח יהיה בינינו, הדבר ידוע שעל חלקו המגיעו מן השכר קבל עליו לזונו בעודנו בביתו, ואם יאמר, לא היה שבח בממון, מי יאמר אם היה ואם לאו, ועוד אפילו אם לא היה, אין יכול להוציא ממנו כלום, כיון שידע שלא היה שבח בממון, ואף על פי כן פירנסו מתנה בעלמא נתן לו, ואיכא לדמויי לההיא דאיתמר [גיטין מ"ה ע"א, ב"מ ט"ו ע"ב], המקדש את אחותו, רב אמר מעות חוזרין, ושמואל אמר מעות מתנה, רב אמר מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום פקדון, ושמואל אמר מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה. הכא נמי כיון שידע שלא היה שכר בממון, גמר ונתן לשום מתנה, ואפילו לרב דאמר משום פקדון, הכא מודה, דליכא למימר משום פקדון, שאוכל נתן לו, ואי איכא דקשיא ליה הא דאמרינן [קדושין מ"ו ע"א], ש"מ מדר' אמי תלת, ש"מ מעות בעלמא חוזרין, והתם קתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו', לא דמיא האי אכילה לההיא אכילה, דהכא יהב ליה למיכל, והתם יהב ליה כעין פקדון, כגון שרצה לקדשה בג' תמרים, ונתן לה אחת שלא תתקדש בה לחודה [עד] לשלש, וכן השניה, ונמצאו הנך תרתי פקדון עד דמקבלה שלישית ומתקדשת בשלשתן, והיא אכלה שתים הראשונות, עד שלא קבלה השלישית ונמצאות מלוה גבה. ואם תאמר, אי עיסקא הוי הני מעות, אמאי הניח לו משכון בכולו, ועיסקא פלגי מלוה ופלגי פקדון, ופקדון ברשותיה דמריה קאי וכמי שהפקידו אצלו. זו אינה טענה, שאעפ"י שהפקדון ברשותיה דמריה קאי, ומי שהפקדון אצלו שומר חנם הוי, אעפ"י כן אם קבל עליו אחריות חייב באחריותו, שאע"פ ששנינו [ב"מ צ"ד ע"א] שומר חנם נשבע על הכל, עוד שנינו [שבועות ח' ע"א] שומר חנם מתנה להיות פטור משבועה, ועוד תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל, אלמא, אם התנה הכל לפי תנאו, הלכך, אעפ"י שהניח לו משכון לא יצאו מכלל עיסקא, גרשון בי"ר יהודה זצ"ל.
<h2>דף לא.</h2>
ועוד השיב לו, מאשר יקרת, בעיני נכבדת, ואני אהבתיך חבירי ר' יהודה, פניתי מעסקי להשיב על דבריך, כתבת, אדם שהוצרך מעות בהלואה, והשיב לו חבירו, רצונך למכור לי ביתך, ועשה לי שטר מכירה, חזר הלוקח והשכירו למוכר, לאחר זמן בא המוכר לפדות הבית, יש בזה הערמת רבית או לא. תשובה, לא אשכחן הערמת רבית אסורה אלא דרך הלואה, כדתני [ב"מ ס"ב ע"ב] ר' חייא, אמר לו הלויני מנה וכו'. ובהנאת מלוה דפרק קמא, דמוקמינן לה התם דארווח לה זימנא וכו'. ותניא נמי בתוספתא [פ"ה מ"ח], גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך וצא הלוה לי מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, פי' דמי מפיס אם הם שלו או של גוי, ומיירי כגון שהמעות הן באחריות הגוי, ואי הערמת רבית דרך מכר אסירא אמאי נקט ר' חייא דרך הלואה, לישמעינן רבותא. ומדאמרינן בגמרא [ס"ח ע"א], לית הלכתא כחכירי נרשאי דכתבי הכי, משכן ליה פלניא ארעא והדר חכרה מיניה, אימת קנייה דאקנייה ניהליה, מכלל, דכוותה במכר שרי, כיון דקניא מיניה מצי לאקנויי, וחכירות שדהו עומד ונוטל, וגדולה מזו אמרו [י"ד ע"ב] במוכר שדהו לחבירו ונמצאת שאינה שלו, יש לו מעות ויש לו שבח בפרק שניים אוחזין, אף על גב דאיגלי מילתא דאין זה מכר כלל, שהקרקע אינה שלו, וזוזי גבי מוכר כמלוה דמי, אפילו הכי, לא אמרינן, מיחזי כרבית, ובהכיר בה אינה שלו ולקחה שאין לו שבח, איכא טעמא רבה, אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונותן לשום פקדון. ובפרק בתרא דערכין [ל"א ע"א] שנינו, המוכר בית בערי חומה גואל מיד וגואל כל י"ב חדש. הרי זה רבית ואינה רבית, כלומר, דומה לרבית שדר הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו, ואינה רבית, כיון שהוא מכר, ואין צריך לפחות לו כלום בשעת גאולה. ואף על גב, דתניא [ס"ה ע"ב], מכר לו בית מכר לו שדה, ואמר לו, לכשיהא לי מעות החזירה לי אסור. שאני התם, דהתנה בפירוש, אבל במכר סתם אע"פ שבידו לפדות מכרו, אפקעתא דמלכא לא חשבינן ליה כמלוה, וברייתא דמייתי התם בגמרא דערכין, הרי זו רבית גמורה והתורה התירתה, מיתוקמא כרבנן דאמרו צד אחד ברבית אסור, ובעי למימר דהוי רבית דאורייתא, דכיון שבידו לפדות מיד, כמי שהתנה דמי, אלא שהותרה מכללה בלשון המקרא, שהכתוב קראו מכר, ואי לאו דשרייה רחמנא, מסתבר לחושבה רבית דאורייתא טפי ממשכנתא דשריא, וכרם בלא נכייתא דאמרינן פרק איזהו נשך [ס"ב ע"א], בדינינו אין מחזירין מפני שהוא נהנה תמיד ואין כאן ספק אלא בשדה, דזימנין דמישתזפא ולא שקיל בה מידי, כמו שחילק רבנו שלמה בפירושיו. ואף לדברי רבנו יעקב, שמתיר בנכייתא בבית ובשדה, היה אומר מורי הרב ר' אלעזר מווירונא, דמשכנתא לא דמי למכירת בית בערי חומה, דהתם יכול לפדותו כל זמן שירצה, אבל משכנתא היא מכורה שנה לכל הפחות ואינו יכול לסלקו בשנתו, כדאמרינן [ס"ח ע"א וע"ג ע"ב], סבי דמתא מחסיא, סתם משכנתא שתא.
